קטע 12: הרב עזיזי דיעי זצ"ל (1911- 1999)

קטע 12: הרב עזיזי דיעי זצ"ל  (1911- 1999)

מאת שמחה גואטה-בוקובזה

הרב דיעי עזיזי שימש כרב מקומי בחצור בין השנים 1951 ועד 1996, תקופה של 45 שנים ברציפות, בנוסף לתפקידיו האחרים הרבים שמילא כמו: רב מקומי ואזורי, מורה בבית הספר הראשון, אחד ממייסדי הוועד המקומי הראשון בחצור, חבר מועצה מטעם 'הפועל המזרחי/ מפד"ל,  ממייסדי המועצה הדתית בחצור ועוד.

דמותו של הרב עזיזי היא אולי הדמות המזוהה ביותר עם חצור כדמות ציבורית המעורבת ביסוד התשתית הדתית, הפוליטית, החברתית והארגונית בחצור. הוא מוכר וידוע כדמות מתונה, מתווכת ומכילה.

ג'רבה טוניסיה

הרב דיעי עזיזי נולד בשנת  1911 (תרע"ב)  באי ג'רבה שבדרום טוניסיה לביה וליוסף דיעי.  הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מרדכי סגרון- דמות רבנית ידועה בטוניסיה.

עוד בהיותו בחוץ לארץ, שימש הרב כמנהיג רוחני בקהילה, הוא לימד את הילדים תורה בבית הכנסת  ("כותאב"), שימש כשוחט ובודק (שו"ב) ומוהל, ערך טקסי הקידושין, שימש בורר במריבות בין בני הקהילה והשכין שלום בית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים כבשו את טוניסיה, ניצל הרב ארבע פעמים מהאויב הנאצי שרדף אותו בשל היותו נתין בעל דרכון בריטי. חוויה זו תלווה אותו כל חייו.

העלייה לארץ והגעה לחצור

ב-1951 הגיע הרב יחד עם קבוצת עולים מטוניסיה למעברת ראש פינה, וכעבור שנתיים, עם פינוי המעברה, עברה משפחתו להתגורר בחצור א'.

הרב עזיזי נחשב לדמות משמעותית מאוד בהוויה של חצור. תושבי המקום ראו בו מנהיג טבעי או כפי שתיארה אותו ביתו שלומית "מולטי רב": רב שהוא גם דרשן, גם שוחט ובודק, גם  מורה, גם פוליטיקאי, גם מחנך, גם פסיכולוג, גם עובד סוציאלי וגם חבר.

הרב השתלב בחיים  הדתיים והפוליטיים של העיירה ואף זכה לתמיכה והערכה רבה גם מגורמים לא תורניים. הוא ידע לתמרן בין הפוליטיקאים ואנשי הדת ודוגמא לכך היא מערכת היחסים המצוינת שהייתה לו עם הילל לנדסמן איש קיבוץ איילת השחר ששימש כראש המועצה המקומית הראשון בחצור במשך כעשר שנים שבחלקן הרב עזיזי אף שימש כסגן יו"ר המועצה.

הרב תמך בהקמת התשתית הדתית, החברתית, התרבותית, האירגונית והפוליטית של חצור בימיה הראשונים. הוא היה מעורב בהקמת המקווה ובית העלמין הראשון בחצור. להתייחס למציאות החילונית בארץ

 הוא סייע מבחינה כלכלית ומוראלית לאנשים שהיו במצוקה. הרב היה ידוע ביכולת חברתית גבוהה עם כולם, הוא כונה 'הרב המחתן' על טקסי הנישואין הרבים מאוד שערך בחצור וביישובי הסביבה, הוא נחשב לדמות מתווכת בין חצור ליישובי הסביבה, בעל חוש הומור שובר מחיצות, משכין 'שלום בית' בין זוגות, מצד אחד מקפיד בענייני דת ומצד שני וסולח, הוא יזם את הקמת המועצה הדתית בחצור ועסק בענייני דת וקהילה, בשמירת שבת בחצור ובמניעת חילול שבת בפומבי.

בין פעילויותיו נמצא גם קביעת יום ההילולא לחוני המעגל וקבלת דמויות חשובות שהגיעו לחצור בטקס המלווה עם לחם ומלח, כך גם קיבל את ראש הממשלה דוד בן גוריון בביקורו בחצור ב-1959.

הלווייתו של הרב

אבל כבד ירד על העיירה חצור הגלילית על פטירתו של רבי עזיזי דיעי זצ"ל, והותיר אחריו מתאבלים רבים. הלווייתו התקיימה בשושן פורים בהשתתפות אלפים מתושבי חצור כשביום זה הגשם לא פסק מלרדת.

הגותו ומפעלי הנצחה של הרב

למרות השנים הרבות שחלפו מאז מותו, ותיקי חצור זוכרים את הרב עם הרבה מאוד אהבה וגעגועים. המורשת שהרב השאיר אחריו היא כיבוד כל אדם באשר הוא, מתינות, שמירה על צביון הדת והמסורת אבל לא בכפייה, דרך חיים דתית שהולכת ונעלמת למרבה הצער.

הרב חיבר את הספר "דיעה והשכל" (1990) בספר זה כלולים חלק מחידושיו שכתב אותם עוד בטוניסיה בכתבים שהושמדו בתקופת מלחמת העולם השנייה בכיבוש הגרמני ובתוספת לחידושיו שהגה בשנים האחרונות.

הקמת ישיבה וכולל "שערי דיעה" בתקופתו של ראש המועצה יוסי אלול, הסמוכה לבית הכנסת הראשון בחצור שהיה בזמנו לכלל העולים "שבת אחים". 

בנו, הרב מרדכי דיעי שהיה התינוק הראשון שנולד בחצור (10/2/1953), החליף אות הרב בתפקיד רב המקום.

בתקופתו של ראש המועצה שאול כמיסה. ב- 2007, נחנך רחוב "שדרות הרב עזיזי" ברחוב שבו נמצא ביתו של הרב.

עד היום מתקיימת מסורת של חידון תנ"ך מקומי שאותו יזם ומארגן הבן דיאי ציון לזכרו של הרב המקומי הראשון בחצור.

מנהיגות דתית- המאבק על הקמת המקווה בחצור

מנהיגותו הדתית של הרב באה לידי ביטוי בתיווכו מול משרדי הממשלה השונים בסוגיות רבות ומגוונות, אבל המאבק להקמת מקווה בחצור ממחישה באופן הברור ביותר את האתגר שניצב בפניו בבואו לתווך בין התושבים לבין המוסדות.

כשהגיעו ראשוני התושבים לחצור  הם לא מצאו במקום מקווה-טהרה. בשנים הראשונות נבנו מוסדות ציבור שונים אך המקווה – שהיה כה מרכזי בחיי הקהילה – לא נמנה ביניהם ובמשך ארבע שנים, נאבקו המתיישבים שייבנה מקווה בישוב.

משרד הדתות הפנה את נשות חצור למקווה בצפת אולם פתרון זה היה כרוך בקשיים רבים. הרב דיעי עמל ללא הרף בניסיון להסביר את משמעות המקווה לתושבי העיירה.

 רק סביב עניין זה, הופיע איום ממשי מצד התושבים לנטוש את המקום. הרב הדגיש שוב ושוב במכתבים שהפנה למוסדות את חשיבות מצוות טהרת המשפחה ואת דרישת התושבים הנחרצת להקמת המקווה ללא דיחוי. במכתבים אלה ביטא הרב את אכזבתם של העולים כלפי המציאות החילונית בארץ:

"וכל יום באים עולים ומתפלאים בצדק, הייתכן בחוץ לארץ בכל ישוב קטן הייתה מקווה, וכאן בארץ ישראל, לא תהייה אפילו מקווה טהרה שזה יסוד ועיקר?"

"אנחנו החתומים מטה תושבי המקום. לא נוכל לשבת בחיבוק ידיים ולסבול דבר זה,

המבטלים מאתנו להיות בעלי קדושה, בלי מקווה טהרה. לכן באסיפת רבים החלטנו פה אחד

כל הציבור באם 10 ימים מכתיבת מכתבינו זו לא ימשיכו בעבודת הבניין המקווה, נתאסף

יחד כל הציבור על יד מנהל העבודה ולא ניתן לפועל לעבוד שום עבודת בנין.

אי לכך הננו מבקשכם למנוע זאת מאיתנו ולהורות להמשכת הבניה מיד ונודיע על זאת על

תאריך ההפגנה גם למשטרה

הרב ניסה לתווך לממסד את העוול הדתי שחווה האוכלוסייה, שעל פי ערכיה, לא ניתן לקיים ישוב יהודי ללא מקווה. צורך זה לא זכה למענה הולם מצד הממסד.

למרות מאמציו הרבים, רק כעבור ארבע שנים הוקמה המקווה, מה משעיד על אי הבנת הצרכים הדתיים של העולים מצד הגופים הקולטים וגם על חוסר יכולת אירגונית מצד הנקלטים.

מנהיגות קהילתית -סיוע לתושבים בתחומים כלכליים - חברתיים

לצד תפקידו הראשוני של הרב, בתחום הדת, תושבי חצור זוכרים את הרב דיעי כדמות של מנהיג קהילתי המעורב בנושאים חברתיים וכלכליים.

חצור הוקמה בין שתי עיירות עולים נוספות, קריית שמונה וצפת. בדומה להן, היא הוקמה ללא תשתית כלכלית,  דבר שלא מנע מהגופים המיישבים לשלוח המוני עולים למקום חסר תעסוקה. הרב הפך לכתובת קבועה לתושבי הקהילה, שחלקו עימו את הקשיים הכלכליים שהיו נחלתם היומיומית. קושי מיוחד חוו אנשים שבחוץ לארץ אחזו בתפקידים דתיים, ואילו בארץ נשלחו לעבודות חקלאיות, שלא התאימו לכוחותיהם ולא הלמו את מעמדם הרבני.

בארכיונים נמצא אוסף מכתבים, בהם ניסה הרב למצוא מקורות פרנסה לתושבים בכלל ולדמויות רבניות בפרט,  בבקשה למצוא להם תפקיד שיהלום את מעמדם. הוא המליץ לפני משרד הדתות על דמויות אלה והציג את כישוריהם כמנהיגים רוחניים במקום ולעיתים אף דרש שכר הולם עבורם.

במקביל, הרב התערב לא פעם, מול הגופים השונים, על מנת  למנוע  פיטורי תושבים או לחילופין דרש סיוע כלכלי למשפחות נזקקות, תוך כדי זה שהוא מתאר את מצבם הכלכלי הקשה ואת נחיצות הסיוע.

הרב השתדל במיוחד למצוא תעסוקה לנערים ונערות שנשרו מהמסגרות החינוכיות, הן לצרכי סיוע בפרנסת המשפחה והן מחוסר התאמה. הרב שראה ב'שעמום והשוטטות אם כל חטאת', עשה כל שביכולתו למצוא להם מסגרות תעסוקתיות על מנת שלא להתדרדר לעבריינות.

התושבים נתנו בו אמון. הוא היה קשוב למצוקות ושותף סוד להרבה קשיים, ומצד שני ראו בו דמות פרקטית במתן פתרונות, והכל בדיסקרטיות מלאה.

מנהיגות פוליטית - השותפות עם מפא"י

הרב דיעי היה ממייסד הועד המקומי – גוף פוליטי שהוקם ע"י משרד הפנים ותפקידו היה לסייע למזכיר המקומי. הרב היה נציג מפלגת 'הפועל המזרחי' ולימים כשהוקמה המועצה המקומית הוא נבחר כנציג המפד"ל במועצה.

לאורך כל שנות חברותו במועצה הוא הצטרף לקואליציה בראשות  מפא"י והיה ידוע בקשריו המצוינים עם הילל לנדסמן- ראש המועצה הראשון בחצור, איש קיבוץ איילת השחר.

בחצור היו מי שביקרו את השותפות של הרב עם המפלגה השלטת שנתפסה כפטרונית ורחוקה מהמסורת הדתית.

החבירה למפא"י יכולה להצביע על הצד הפרקטי באישיותו. הרב שהבין שהצטרפות למפא"י – שם נמצא מקור הכוח הפוליטי והמשאבים באותם ימים - יכולה לסייע להתפתחות חצור, בעיקר על רקע הקשיים הכלכליים- חברתיים ששררו במקום.  יתרה מזאת, הרב דיעי חיפש אחר דרך לחבר בין העולמות ולגשר ביניהם.

מפא"י ייצגה עבורו את החברה הישראלית והוא האמין שגישה לעומתית כלפיה תיצור תהום שתפגע בקהילה שלו. לרצון לגשר התלוותה דרך מתונה. אלברט בן זקן מי ששימש כרכז תרבות בהסתדרות בחצור בשנים 1959-60, סיפר שבמסגרת תפקידו הוא החליט לקיים מסיבות סלוניות בערבי שישי, מה שהצריך חילול שבת. הוא סרב ללחצים שהופעלו עליו לחזור בו ולבטל את המסיבות. מה שגרם לו לשנות את עמדתו היתה פנייתו של הרב דיעי. לדבריו, מה שהביא לשינוי בגישתו היתה דרך הפנייה של הרב – שפנה אליו בבקשה, הסביר עד כמה הפגיעה הפומבית בשבת פוגעת בציבור הדתי, אך לא דרש ממנו בתקיפות לעשות זאת.

הדרך בה בחר הרב דיעי, לא היתה קלה. שני הצדדים, מצד אחד ראו בו כגוף מגשר אך בו זמנית חשו שהוא לא נאמן להם עד הסוף.

תיווכו של הרב התאפיין בקו מתון, מכיל, אחראי ופרקטי.

הרב ניסה לחבר בין שני העולמות שהיו שונים, ולכן גישתו היתה מורכבת יותר ומכילה

תושבי חצור זוכרים אותו לטובה כדמות משמעותית בהנהגה הקהילתית בישוב בנוסף לדתית.

תושבי חצור, מכל העדות והזרמים, מציינים את השפעתו המתונה לעיצוב דמותה הסובלנית של חצור.

הנהגתו ייצגה מסורתיות רגועה ונינוחה, שפחות רואים בחברה הישראלית.

תושבי חצור מספרים על הרב דיעי עזיזי

'מייסד בית הספר הדתי הראשון בחצור'

סיפור זה  סופר על ידי מספר ותיקים. גם לגביו, לא ברור אם זה אכן זהו סיפור אמיתי או שמדובר באגדה שעברה מפה לאוזן. לרב עזיזי מייחסים את הקמת בית הספר הדתי הראשון בחצור על רקע דחיית בקשת התושבים לבית ספר דתי בנוסף לבית הספר החילוני של 'זרם העובדים' שהוקם בחצור עם הקמתה ב-1953. וכך סיפר בנו הרב מרדכי דעי:

"משרד החינוך הודיע כי לא יאשר פתיחת בית ספר אם לא יהיו בו לפחות 50 תלמידים ואף לא פחות אחד. הרב עזיזי דיעי אז רב צעיר בחצור עולה חדש מטוניסיה עבר מבית לבית והצליח לשכנע 49 הורים לרשום את  ילדיהם לבית הספר הדתי הראשון בחצור- שהיה עדיין ללא מבנה. משרד החינוך לא הסכים להתפשר והרב עזיזי לא הצליח למצוא עוד תלמיד לבית הספר הדתי. בצר לו הלך הרב עזיזי ליער הסמוך לחצור, תפס ילד- רועה ערבי ורשם את פרטיו ואמר לו: ממחר אתה תלמיד בבית הספר ותקבל שכר על כך, הערבי הסכים ובית הספר נפתח. כעבור כמה שבועות נרשמו עוד ילדים והערבי חזר לנהל את העדר שלו"

'שמירה על הדת והמסורת- לא בכפייה'

אסתר פרידמן נהגה להתייעץ אתו לגבי חובת הצום ביום כיפור כאשר לא הרגישה טוב. הוא הרגיע אותה ואמר שבריאות קודמת לכל, ואישר לה לצום באופן חלקי כשלא הרגישה טוב.

רחל חזזי זוכרת שהייתה לו השפעה רבה מבחינה דתית, היא כינתה זאת 'מילה קדושה', כל מה שאמר היה קדוש. היא זוכרת שבזמן שהרב היה בחיים הם הקפידו על מנהג שכינתה אותו 'תקופה'. שלוש פעמים בשנה אסור היה להם לשתות את המים שהיו בכלים או בברזים למשך חצי שעה ולאחר מכן היו צריכים למלא את כל הכלים במים חדשים. הרב היה מודיע להם בבית הכנסת על מועד קיום מנהג זה והבעלים היו מעבירים לנשים. מאז שהרב ניפטר, הם הפסיקו לקיים מנהג זה שראשיתו היה בתוניס.

שלום כהן סיפר שכאשר הגיע לביתו של הרב לבקר את בנו יוסף, היה נוהג מידי פעם לסעוד אצלם. הרב לא הרשה לו לאכול עד שייטול ידיים ויברך. בזמן הארוחה היה נוהג לספר להם דברי תורה. העובדה שהיה חברותי לא סתרה את היותו מקפיד מאוד על קלה כחמורה. לרב הייתה סמכות דתית בבית והכל נשמעו לו.

אלברט בן זקן, מי ששימש כרכז תרבות בהסתדרות בחצור, סיפר שבמסגרת תפקידו הוא החליט לקיים מסיבות סלוניות בערבי שישי, מה שהצריך חילול שבת. הלל לנדסמן, מי ששימש כראש מועצת חצור הראשון מטעם תנועת מפא"י ביקש ממנו לא לשנות את הסטטוס –קוו במקום ולבטל את המסיבות בערב שישי. אלברט לא הסכים לעשות זאת. בעקבות פנייתו של הרב עזיזי, אלברט נעתר לבקשתו של הרב. הוא הסביר את זה בכך שהרב פנה אליו בבקשה ולא דרש ממנו בתקיפות לעשות זאת. הרב הסביר לו עד כמה הדבר ייפגע בציבור התושבים הדתיים ואלברט ביטל את המסיבות הללו בתקופתו. בן זקן הודה שדמותו של הרב עזיזי כדמות דתית סובלנית, חסרה לו מאוד בנוף הישראלי של המאה ה-21.

'השעמום והשוטטות אם כל חטאת'

יותר מכל חשש הרב משעמום ובטלה. הוא היה נוהג לומר בדרשותיו ששעמום ובטלה יכולים להביא את האדם למקומות לא ראויים. חששותיו היו בעיקר כלפי הנוער שבמקרים רבים ניפלט ממערכת החינוך שהסתיימה בסוף כיתה ח' ומעטים המשיכו ללמוד במוסדות חינוך מחוץ לחצור שהייתה בימים אלה ללא תיכון שיקלוט את הנערים והנערות בסוף כיתה ח'. כשנודע לו על נער או נערה שהפסיק את לימודיו, מיד התעניין בעיסוקו ובהרבה מקרים אף ניסה למצוא לו מסגרת אחרת או עבודה והעיקר שלא יסתובב באפס מעשה ברחובות. הוא פעל במסירות נפש להצלת הדור הצעיר.

'מקפיד וסולח'

את התיאור הזה נתנה סעדה ביטון כאשר שאלתי אותה לגבי זיכרונותיה מהרב. בעלה שלום ביטון ז"ל עבד בחברה קדישא והרב היה אחראי לכל ענייני בית העלמין. היחסים בין בעלה לרב היו יחסי אב ובן, בעלה שלום מאוד מאוד אהב את הרב. היא נזכרת שבשבתות נהג הרב לבוא לאכול אצלם את סעודת השבת והיה מחמיא לה על הבישולים הטעימים. הרב אהב מאוד את בעלה וכדי לבטא את אהבתו נענה להזמנותיו של בעלה שהרב יבוא לאכול אצלם בשבת. הם היו נוהגים לשבת סביב שולחן השבת באווירה טובה. ולעיתים כשהיו משתפים את הרב. בחילוקי דעות שהיו ביניהם, נהג הרב לומר שהוא תמיד לצידה. לדבריה 'הרב היה מצד אחד מקפיד מצד שני סולח'. הרב היה נוהג בכל שבת ללכת להתפלל בבית כנסת של עדה אחרת ולברך את קהל המתפללים.

'יכולת שכנוע רבה'

אחת התכונות שהוזכרו שוב ושוב בהקשר של הרב הייתה יכולת השכנוע הרבה שהייתה לו. אורי סרוסי סיפר סיפור שעובר מפה לאוזן, כך שלא ברור עד כמה הוא מדויק. באחת הפעמים הגיעה אל הרב אישה בהריון עם ילד קטן בעגלה ואמרה לו שהיא רוצה לעשות הפלה כי אין לה אפשרות כלכלית לכלכל שתי תינוקות. הרב ניסה לשכנע אותה שלא לבצע את ההפלה אבל האישה לא השתכנעה. הרב לקח סכין ו'ניסה' לשחוט את הילד הקטן שהיה בן שנה וחצי. האישה נבהלה ואמרה לרב 'מה אתה עושה?'. הרב הסביר לה שברגע שהיא עושה הפלה, זה כאילו הרגה את בנה. רק אז שינתה האישה את החלטתה ולא ביצעה הפלה. אולי הרב קיבל את הרעיון בהשראת 'משפט שלמה'. התנגדותו של הרב להפלות הייתה נחרצת. הורים נהגו לערב אותו גם במקרים של בנות שהרו ללא מסגרת נישואין ובקשו את סיועו של הרב במציאת פתרון.

'דמות כובשת עם חוש הומור שובר מחיצות'

רחל חזזי זוכרת שכאשר הגיעה היא ובעלה להירשם לנישואין אצל הרב, שאל אותה הרב: "כמה ילדים יש לך?", הוא נבהלה מאוד מהשאלה, והתחילה לגמגם. הנוכחים סביבה הסבירו לה שהרב מנסה "לשבור את הקרח" כי היא הייתה מאוד מתוחה. היא נרגעה וענתה לו: "ארבעה.." והוא אמר: "אני יודע רק על שלושה, על הרביעי לא שמעתי.." וסוף סוף היא חייכה.

בעלה פליקס, היה מתפלל בבית כנסת 'שבת אחים' שבו התפלל הרב ונוצרו ביניהם קשרים מאוד קרובים. הרב זכור כדמות עם הרבה חוש הומור, הייתה לו אישיות כובשת שכולם אהבו. בעלה מאוד אהב להימצא במחיצתו והיה נוהג להתלוות אל הרב כאשר נתן דרשות במקומות שונים.

יהודית דהן: בערב הכלולות לא הפסקתי לצחוק, וזה היה בשנה שאימי נפטרה ,והוא ידע.  הדוד שלי כעס שאני לא מפסיקה לצחוק, ואז רבי עזיזי פנה אליו ואמר לו ,מצווה גדולה לשמוח בערב החופה "ואז השתתקתי ,והרבי אמר לי " כל החיים שלך תצחקי ותהי שמחה " את זה אני לוקחת אתי צדיק גדול.

'הרב המנגן'

שלום כהן התרגש מאוד כאשר שאלתי אותו על הרב עזיזי עד כדי כך שדמעות חנקו את גרונו דבר שגרם לו לעצור מידי פעם את שטף הדיבור. שלום היה חלק מחבורה של בחורים בני 22-24, שאהבו לנגן ולשיר. הבן של הרב, יוסף, היה אחד החברים בחבורה והם נהגו להגיע לביתו של הרב לעיתים קרובות. לרב עזיזי היה עוּד (כלי נגינה) שבו נהג לנגן ולשיר יחד איתם. הם אהבו לשיר משירי פריד אל אטראש ושירים טוניסאים. שלום ניזכר שבזמן שהיה מנגן איתם היה פותח איתם בשיחה ומתעניין 'מה קורה איתם'. הוא נהג  להאיץ בהם למצוא עבודה קבועה ומסודרת. תוך כדי נגינה היה מלמד אותם הלכות, דברי תורה, פרשת שבוע ודינים ותמיד בהומור ובקלילות. כמו כן שלום זוכר שהרב היה נוהג להקניט אותם ולומר להם: "עוד לא הלכתם לבית? מה, אין לכם בית?". שלום זוכר אותו עם הרבה אהבה, כנדיב ואהוד מאוד. כאשר הבת של שלום נפטרה, כשהייתה בת 10, הרב עזיזי היה מגיע כל יום לביתו לשאת דרשה והיה הולך ברגל מביתו שהיה בקצה אחד של חצור לבית מגוריו של שלום שהיה במרחק הליכה לא קטן.

'מתווך בין אוכלוסיית חצור לאוכלוסיית הסביבה'

על יכולתו של הרב להתחבב גם ע"י תושבי הקיבוצים והישובים החילוניים בסביבה מספר בנו הרב מרדכי דיעי: "מיקומה של חצור בין הקיבוצים והמושבים חידד אצל תושבי חצור את הרגשת הניכור והקיפוח. המנטליות, השפה, המנהגים והדת היו זרים לקיבוצניקים והם נרתעו מליצור קשרים ויחסים הדוקים עם השכנים ה'חדשים'. הקשר היחיד שנוצר בין שתי האוכלוסיות התאפיין בקשר כלכלי בלבד. הרב הבין שיש בכוחה של האמונה והדת לבנות גשר. הרב ניצל הזדמנות זו מאחר שאנשי הקיבוצים היו צריכים את השירותים של הרבנות בחצור: קידושין, הכשרת בשר, מכירת חמץ וכדומה. הרב הצליח להעביר מסרים אמוניים, ערכיים, לאנשי הקיבוצים. נועם הליכותיו, נאמנותו, האווירה והנועם שנסב על פניו, קסמו להם מאוד. אט-אט החלו חלק מהקיבוצניקים לגלות עניין בדת. ואכן הרב קישר וחיבר את האוכלוסייה בחצור גופה בחן ובמאור פנים כולם חיבבו את הרב ללא יוצא מן הכלל"

'שלום בית'

בשל העובדה שהרב היה משיא זוגות לנישואין, נהגו הרבה בני זוג להתייעץ אתו בענייני זוגיות ומשפחה.

מרגושה בוכבזה עלתה מגבס שבתוניסיה בשנת 1955 עם בעלה, וחמותה שהיתה אישה קשה ודומיננטית. היא וחמותה לא הסתדרו על רקע העובדה שבעלה  נהג לתת לאמו את המשכורת אותה הרוויח בכל סוף חודש במקום לאשתו לצרכי פרנסת המשפחה.

באחת הפעמים החליטה מרגושה לעשות מעשה ועזבה את הבית עם שני ילדיה הקטנים, כי בעלה העדיף להישאר עם אמו. מרגושה התייעצה עם הרב והוא אמר לה 'אל תפחדי'. הוא הכיר את המצב בבית ומילים אלה עודדו אותה להמשיך ולהתגורר בדירה הזו ולא לחזור לבית חמותה שם נמצא בעלה. מרגושה זוכרת לרב עד היום את התמיכה שתמך בה בשעה קשה זו. היא העריכה מאוד את העובדה שבניגוד למצופה מרב שיאמר לה לחזור לבעלה בכל מחיר, הוא הבין לליבה ואף הצדיק צעד חריג זה. בסופו של דבר התברר שצעד זה היה נכון שכן בעלה עזב את בית אמו ועבר לגור עם אשתו ושני ילדיהם.

אלי ראש מספר כיצד מנע הרב עזיזי מאשה לבצע הפלה כפי שהמליצו לה מוסדות הרווחה.

" אני זוכר שעוד שהייתי ילד, היו מספרים כמה חכם היה הרב עזיזי. יש סיפור שסיפרו לי כשהייתי ילד על זוג שהיו לו שישה ילדים ושהמצב הכלכלי שלו היה קשה. כאשר נכנסה האם להיריון, המליצו לה מוסדות הרווחה לעשות הפלה. האישה החליטה להתייעץ עם הרב עזיזי שהציע לה שלא לעשות הפלה. האשה ניסתה להסביר לו את הקשיים הכלכליים, 8 נפשות בבית של 70 מטר מרובע.

הרב הציע לה סיוע כלכלי למשפחה. האישה אמרה לו גם ככה 8 נפשות בבית קטן זה קשה, איך נכניס עוד ילד לבית הקטן ממילא.. הרב הציע לה שכשתלד את התינוק, הוא יקח ממנה את אחד הילדים ויגדל אותו בביתו עם משפחה, מעין משפחה אומנת או פנימייה, הוא ידאג לכל מחסורו, וכשתתבסס יותר תוכל לקחת אותו מתי שתרצה. לימים לאחר שהאשה ילדה, הרב הגיע לביתה לביקור והזכיר לה את הצעתו. היא כמובן סירבה, אבל הודתה לרב שמנע ממנה לעשות הפלה בשלב שכמעט וביצעה זאת. (2/6/19).

מנשה ושרה גלילי מספרים על הרב עזיזי:

הרב היה נוהג ללכת בכל שבת לבית כנסת של עדה אחרת,

היה נוהג לברך את הציבור ומתעניין בכל אחד ואחת.

הרצל חן עוד ונוטריון: הרב דיעי התפרנס גם ואולי בעיקר מהוראת הגמרא בבית ספר חוני המעגל . ממרחק שנות דורותיי שם הייתי תלמידו הקשוב והמסוקרן לדורי .

הרב לימד גם אותי תלמוד בבית ספר חוני המעגל זכור לי במיוחד שעור בו צייר על הלוח בגיר שם של ילד ואמר כי כל מעשה טוב של אותו ילד עוטף בטוב את אחת מאותיות השם וכך ככל שהמעשים הטובים של הילד רבים כך שמו נעטף בחסד וטוב . כך הושפעתי מהרב לעשיית מעשים טובים .

זיוה עמר בבית הספר חוני היה לנו שיעור דינים אותו לימד כבוד הרב עזיזי הוא העביר את זה באהבה ובחוש הומור נפלא כך ספגתי ממנו דינים והלכות באהבה גדולה כדרך חיים.