קטע 28: יוסף וסוליקה אדרי (ההורים של רפי אדרי)

יוסף וסוליקה אדרי (ההורים של רפי אדרי)

מאת שמחה גואטה-בוקובזה

כל קהילה בונה את המורשת שלה בעזרת סיפורי החלוצים שלה. מורשת של קהילה היא משאב רב חשיבות לחוסן ולהון התרבותי שהיא מעניקה לתושביה ולצאצאיה.

בפינה זו אביא מעת לעת סיפורים על דמויות מקומיות שלא זכו להיכלל בנרטיב הציוני הקלאסי ונותרו במחוזות הרגש והזיכרון של אותם מתיישבי העלייה הגדולה של שנות החמישים שהגיעו לחצור. הסיפורים חולצו מתושבי המקום והסביבה מתוך תקווה לגבש נרטיב שיבליט את חלקם של 'חלוצים אלמונים' אלה בזיכרון הקולקטיבי של ההתיישבות בגליל העליון.

הפעם בחרתי להציג את הזוג יוסף וסוליקה אדרי, המוכרים יותר כהוריו של רפי אדרי, דמות מוכרת וידועה בחצור שניפצה את תקרת הזכוכית אולי יותר מכל תושב חצור לשעבר.

מסתבר שגלומים בסיפור זה ערכים רבים שהחברה הישראלית בכללותה יכולה להרוויח מהם וזו סיבה משמעותית נוספת לספר את סיפורם.

יוסף וסוליקה אדרי עלו מקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1956 והגיעו לחצור יחד עם בנם היחיד רפי שהיה אז בן 17. עוד במשאית שהביאה את העולים לעיירה הצפונית המרוחקת, משכה דמותו של רפי אדרי הנער את ליבו של הילל לנדסמן, איש איילת השחר, ששימש כיו"ר המועצה הראשון בחצור. כאשר העולים סירבו לרדת מהמשאית בטענה שהביאו אותם למקום נידח ובניגוד לבקשתם, היה זה רפי אדרי מי שהתחנך בתנועת הנוער 'הבונים' במרוקו, שירד ראשון כנחשול ושכנע את שאר העולים לרדת מהמשאית למקום שנקבע ע"י המוסדות כי יתיישבו בו.

האם סוליקה הייתה עקרת בית מסורה ונקייה במיוחד. האב היה מגדל כבשים ותרנגולות. הוא היה לבוש בג'לביה ובעל זקן. ועיקר דאגתם הייתה לבנם יחידם רפי שאותו כינו 'העניים שלי'.

סיפור שסיפר לי אריק לובובסקי מיסוד המעלה:

יוסף אדרי עבד ביסוד המעלה אצל ההורים של אריק, יחד עם שאר תושבי חצור שהועסקו בחקלאות. הוא נהג להגיע לבוש בקומבאג' (שמלה ארוכה) וסנדלים שהביא איתו ממרוקו והיה אדם מאוד שקט. אמא של אריק, טובה לובובסקי, שמה לב שיוסף באופן קבוע לא עושה הפסקת אוכל בין השעות 8:30 עד 9:00 כמו שאר הפועלים, והפנתה את תשומת ליבו של בעלה עוזיאל לכך. היא סברה בתחילה שיוסף צם ועושה תענית מידי יום. עוזיאל שאל את יוסף "מדוע אתה לא משתתף בהפסקת האוכל יחד עם כולם?" ויוסף ענה: "בכל יום אני לוקח תפוח 'לעניים שלי' (הכוונה לבנו רפי) ותמורת התפוח שאני לוקח אני עובד חצי שעה נוספת בזמן ההפסקה".

דאגתם של יוסף וסוליקה לבנם הייתה ידועה ומוכרת בחצור. האב נהג לרעות את הכבשים בשדות פתוחים כדי שהעז תאכל עשב טרי כדי שלרפי יהיה חלב טרי...  לימים שהבן רפי עבד במועצת חצור כבן טיפוחיו של הילל לנדסמן שייעד אותו להנהגה מקומית (מה שלא התממש בסופו של דבר..), נהגה האם להביא לבנה למועצה מידי יום אוכל חם וטרי. היא נהגה לומר: "פייאן הוא נימשי מדואררה" (במרוקאית: איפה הוא, היקר...) והייתה נוהגת להצביע לשמיים ולומר "יש לי עיניים אחד" ומושיטה מבט ויד לשמיים. (עניים= הבן היחיד שלה רפי).

רפי אדרי נשא לאישה את ג'ון, מתנדבת מקיבוץ כפר הנשיא. לזוג נולדו 3 ילדים: אורית גיל ולירון. המשפחה עזבה את חצור הגלילית בשנת 1978, והנישואין באו אל קיצם לאחר המעבר למרכז. כיום רפי מתגורר בהרצליה. גם לאחר הגירושים ג'ון שמרה על הקשרים עם המשפחה ונהגה לקרא לאמו של רפי "דודה". היא הייתה משתתפת באירועים משפחתיים כמו אירוע הכנסת ספר תורה שרפי ערך בחצור.

רפי נוהג להגיע לחצור הגלילית בקביעות ולפקוד את קברי אביו ואמו בבית העלמין שבחצור מידי שנה. הוא הקדיש את בית הכנסת רשב"י להוריו והוא מקפיד ללוות את החזקת בית הכנסת לרווחת המתפללים בו ולאחרונה אף בנה אולם גדול שבו עורכים המתפללים אזכרות ושבתות חתן למספר משתתפים רב. בית כנסת זה ממוקם בגן הילל, גן שרפי ייסד בהיותו ראש מועצת חצור לזכרו של הילל לנדסמן.

זה לא מקרה שבית הכנסת המוקדש להוריו נמצא בגן הילל, שכן לרפי אדרי היו שני אבות: האבא הביולוגי, יוסף שגידל אותו במסירות ובערכיות רבה, והאב האידיאולוגי-רוחני, הילל לנדסמן, שהכניס אותו לרזי הפוליטיקה וההנהגה של מפא"י - מה שהשפיע על התפתחותו ומהלך חייו בארץ. (אבל זה כבר סיפור לפרק אחר)

אני מבקשת להודות לאריק לובובסקי, מימי אסוס ושרה עמרם על המידע.