קטע 14: הלל לנדסמן - ראש המועצה הראשון של חצור ( 1965-1956)
- שמחה גואטה בוקובזה
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 8 דקות
הלל לנדסמן איש ה"עלייה השנייה" בדיאלוג עם אנשי ה"עלייה הגדולה" בחצור הגלילית
ראש המועצה הראשון של חצור – הלל לנדסמן: 1965-1956
מאת שמחה גואטה-בוקובזה
בראשית 1956 נקרא הלל לנדסמן, איש קיבוץ איילת השחר, על ידי בכירי מפא"י לסייע בניהול עיירת העולים חצור, שבמשך שלוש שנים (1956-1953) הוגדרה כישוב קבע חסר סטטוס מוניציפאלי ונוהלה בפועל ע"י מזכיר וועד מקומי ממונה, לא בהצלחה רבה. הלל נחשב לדמות הממסדית הבולטת ביותר, שהובילה את עיירת העולים חצור ועיצבה את דמותה בשלבי התפתחותה הראשונים.
הלל לנדסמן, ביוגרפיה קצרה (1897 – 1973)
לנדסמן הגיע לחצור אחרי שצבר ניסיון ציבורי רב בארץ ובגליל. הוא נולד ב-1897 בסוסניצה שבפולין, עלה ארצה כנער בשלהי העלייה השנייה (1913) ולמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הוא התגייס לצבא התורכי, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוגלה לתורכיה. בתום המלחמה חזר לגליל והשתתף בקרב על תל חי (מרץ 1920). לאחר מכן התיישב באילת השחר, והיה חבר "הגנה" ופעיל מרכזי בתחום הביטחון בגליל העליון. בין השנים 1950-1936 היה יו"ר "ועד הגוש", מסגרת ארגונית שייצגה את קיבוצי עמק החולה מול המנדט הבריטי וטיפלה בסוגיות ביטחוניות, כלכליות וחברתיות. בתפקידו זה היה מעורב בהקמת רוב קיבוצי העמק הוותיקים, כמו דן, דפנה, שדה נחמיה, כפר בלום ועוד. אחרי קום המדינה, בשנים 1952-1950, היה לנדסמן יושב הראש הראשון של המועצה האזורית גליל עליון. באישיותו, ובמקומו כחבר האליטה הישראלית הסוציאליסטית, האירופאית והחילונית, הוא היה שונה מאד ממאפייניהם החברתיים והתרבותיים של תושבי חצור. לנדסמן נפטר ב-1973, וכהונתו בחצור הייתה למעשה אקורד הסיום של תפקידיו הציבוריים.
המוטיבציה להנהיג את חצור: בין סולידריות לאומית, לפטרונות תרבותית.
לנדסמן ביטא את ערכי התנועה הקיבוצית, שהתבססה על סולידריות וטיפחה תודעת שליחות. חברי הדור שאליו השתייך ראו את עצמם כשליחי האומה במאבקה באתגרים שעמדו בפניה. לאחר הקמת המדינה המיר חלקם את הפעילות ההתיישבותית-ביטחונית בסיוע לקליטת עלייה, שהייתה אחת מהמטרות הלאומית העיקריות בשנים המעצבות של המדינה. לנדסמן נתן לתודעת השליחות ביטוי בכל מעשיו, כולל בהסכמתו לקחת על עצמו את הסיוע לחצור, עיירת העולים הסמוכה לביתו, שנאבקה על התפתחותה.
עיון ברקורד הציבורי של לנדסמן מעלה איש רב-פעלים. היו לו קשרים ענפים עם מנהיגי היישוב ומפא"י, שזיכו אותו בכינוי "פותח דלתות"; הוא היה מקורב לשרגא נצר, מראשי המנגנון המפלגתי שהיה בן העיירה שלו בפולין; למד עם משה שרת בגימנסיה ושירת אתו בצבא התורכי; היה ידידם של ישראל ומניה שוחט וחבר של מנהיגי מפא"י, ביניהם ספיר ואשכול; היה חברו הטוב של טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי בן גוריון. ניסיונו הציבורי והרישות החברתי שלו הפכו אותו למועמד אידיאלי לניהול חצור, וההנחה הייתה שהוא ייעזר בקשריו לגיוס כספים וסיוע. כך היה כשעמד בראש ועד הגוש לפני הקמת המדינה, וכך היה כשעמד בראש המועצה האזורית גליל עליון אחרי הקמתה.
לנדסמן הדגיש שהוא פועל מתוך אידיאולוגיה של שליחות חלוצית לאומית, והציע את שירותיו ללא שכר (קיבל ל"י אחת בחודש כסכום סמלי). גם זלמן גסטר, ממקימי קיבוץ עמיעד הסמוך ופעיל בגליל העליון, תמך ב"הצנחת" מנהיג כסיוע מתוך סולידריות לאומית, לא ככלי לתמרון פוליטי. כך כתב בזיכרונותיו:
העלייה ההיא, כידוע, לא הצטרפה ברובה הגדול לקיבוצים ובכל זאת הייתה הרגשה בינינו שאסור לנו לעמוד מן הצד ולראות את כל הסבל העובר על אנשים אלה מבלי לנסות ולעזור להם. כך נקלענו, ביוזמת מפא"י, לפגישה באחת הדירות בחצור לטכס עצה איך יכולים אנו לבוא לעזרת הישוב החדש הזה, אשר אנשיו נאבקו עם בעיות ראשוניות של הקמת עיירה ללא הנהגה מקומית אחידה המוכשרת להיות להם לפה. סיכמנו אז לדאוג בראש ובראשונה לקבוצת חברים אשר ידעו להציג בפני המוסדות את בעיותיה של העיירה. השם הראשון שעלה לפנינו היה שמו של הלל כמתאים ביותר למשימה זו. [הוא] מכובד ומקובל בכל מוסדות המדינה וההסתדרות ויחד עם זאת בעל אוזן קשבת ולב פתוח לכל נצרך. ... הוחלט שנביא אליו ועדה מטעם קיבוצי הסביבה והמפלגה לדבר על ליבו ולשכנעו לקבל את הדבר. ... הוא ענה, שהמצב בחצור קשה והוא איננו מוכן להסתפק בישיבות ובנתינת עצות. הוא מוכן לקום "ולהפשיל את השרוולים" ולגשת למלאכה בלי כל גינונים של טכס.
דבריו של גסטר ממחישים את הדומיננטית של מפא"י בניהול ענייני העולים, ואפשר להבין מהם שתי נקודות סותרות, לכאורה: מצד אחד יש בהם הוכחה לקיומה של "אסטרטגיית האפוטרופסות", כשהיישוב הוותיק לוקח על עצמו מתוך פטרונות את הנחלת התרבות הישראלית לעולים החדשים. מצד שני, הם מעידים על רצון כן של הוותיקים לסייע לעולים באחת מהתקופות הקשות של חצור, מתוך סולידריות כלל-לאומית ולא לשם ניצול החלש.
לנדסמן נענה לבקשת מפא"י כי היה מחויב להחלטות ולערכים של מפלגתו. כבר ב-1939, כשהיה מעורב בהקמת יישובי "חומה ומגדל" בעמק החולה, אמר: "טענו על כתפיי ככל שתעמיסו ואנוכי אשא את הנטל בקומה זקופה". לפחות מהבחינה האישית הוא ראה את עצמו כמי שמשרת קודם כל את היישוב והמדינה, וכשנדרש לכך הוא נרתם למשימה. הוא הרבה להתבטא בזכות קליטת עלייה, יהוד הגליל והקמת יישובים בו, והאמין באיחוד של כל עדות ישראל ברוח תנועת העבודה: "יש לסתום את הפער הרוחני, הכלכלי, התרבותי והחברתי בין שבטי ישראל מתוך אמונה שחברי הקיבוצים ישפיעו ויעצבו את דמותם של העולים".
מהלכים ויוזמות למען חצור, הלכה למעשה
לנדסמן הגיע לחצור באחת משעותיה הקשות. אפשר להבין זאת ממכתב ששלח מזכיר מועצת הפועלים לשר הפנים, ושתיאר את המציאות ביישוב לפני בוא של לנדסמן:
חוסר גוף מוניציפאלי מוכר ופעיל בחצור, עזובה והזנחה בישוב. ... בשנה האחרונה, עם פרוץ זרם העלייה מצפון אפריקה, גדל הישוב המונה כיום למעלה מאלפיים ומאתיים נפש ... במשא ומתן עם המועצה האזורית גליל עליון והמועצה המקומית ראש פנה לא הצלחנו לשכנעם להכליל את חצור בשטח שיפוטן. לפני כארבעה חודשים התנדב החבר הלל לנדסמן מאילת השחר לטפל בענייני חצור. מוסדות הממשלה וההסתדרות קבלו בהערכה את הצטרפותו והבטיחו את מלא עזרתם ...
למרות עשייתו הציבורית הרחבה והשנים שבהן עמד בראש ועד הגוש והמועצה האזורית גליל עליון, לנדסמן לא התנסה בניהול יישוב המורכב ברובו ממהגרים מארצות האסלאם. בישיבה הראשונה והחגיגית של הנהלת המועצה, ביום השקתה (22.8.1956), ואחרי שנבחר פה אחד לתפקיד היו"ר, הוא אמר כי הוא יודע שמדובר בתפקיד קשה, מורכב ומאתגר. למחלקת הקליטה של מפא"י אמר "נרתמתי בעול ואיני יודע במה להתחיל", במקום אחר הודה: "נוכחנו שהעומס גדול מדי". מסתבר, שגם ההכשרה כאיש העלייה השנייה, העבר העשיר בניהול מערכות יישוביות ובהקמת יישובים, והקרבה לדמויות מפתח בשלטון, כל אלה לא סייעו ללנדסמן לעמוד באתגר קליטת העולים בחצור. המשימה שנטל על עצמו הייתה קשה במיוחד.
הפער בין הרצון להגשמה – תקופת ניהולו של לנדסמן את חצור
ניתן לחלק את תקופת ניהולו של לנדסמן לשני פרקים: בשנים הראשונות לכהונתו הוא היה נלהב, והאמין שיוכל לייצב את המצב הכאוטי של חצור. הוא ניסה לנצל את קשריו עם מנהיגי מפא"י ולסייע להתפתחות העיירה בתחומים כמו רשת החשמל, אוכלוסייה, דיור, חינוך ותעסוקה. הוא נלחם על תקציבים וחש אחריות רבה כלפי היישוב. הוא הצליח לשחרר קרקעות שהיו שייכות לראש פנה לטובת שטח השיפוט של חצור, והקים מבנים ומוסדות בעיירה, כמו מבנה המועצה, בית תרבות, בתי הספר הראשונים, כבישי גישה ליישוב וגני ילדים. הוא ניסה להקים תשתית תעשייתית, והתעקש, למשל, שמפעל "פרי הגליל" יוקם בחצור. עיתוני התקופה תמכו בו וביטאו אופטימיות. בהארץ נכתב: בואו של הלל סימל מפנה כלשהו בנשיבת הרוחות בעיירה.. ... חצור מתקדמת בניגוד לכל הנבואות הקודרות. לא מעט מהתקדמותה של חצור יש לזקוף לזכותו של הלל לנדסמן חבר קיבוץ אילת השחר.
מהחומר התיעודי עולה כי ככל שחלפו השנים לנדסמן הלך והתאכזב, בעיקר מהבטחות שניתנו לו מהמוסדות השונים ולא קוימו. התקופה המדוברת התאפיינה בתחרות קשה בין יישובים שהוקמו אך טרם התבססו, ודרישות ולחצים באו ממקומות רבים. ממכתביו עולה כי בשנים הראשונות הייתה ללנדסמן מוטיבציה גבוהה, אך עם הזמן הוא נעשה פסימי ואף חשף את הלבטים והקשיים של תפקידו.
כשהמצב בחצור החמיר, בעיקר בגלל אי ההצלחה של ניסיונות התיעוש, ביקש לנדסמן בדצמבר 1962 פגישה אישית עם בן גוריון כדי לדון בדרכים לקידום ה"יישוב שאני שקוע ותקוע בו שבע שנים". בן גוריון הפנה אותו למשרדים אחרים שעסקו בקליטת עלייה, והשיב כי למרות שענייני העולים קרובים לליבו, אין ביכולתו לסייע. הוא תיאר את המצוקה בכל התחומים, כולל הפסקת הבנייה במקום, וציפה מהמוסדות ששלחו אותו, יסייעו לו. ההיענות המעטה לבקשות אכזבה אותו מאד.
סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 היו "שנות הפריחה התעשייתית" בעיירות הפיתוח, אך לא זה היה המצב בחצור. לנדסמן כתב לספיר, חברו, מכתבים אישיים ותיאר את קשייו בעיירה, בעיקר את היעדר התשתיות הכלכליות היציבות. הוא חזר וביקש ממנו סיוע, וטען כי אינו ממלא את ההבטחות בעניין תיעוש חצור שנתן לו בעבר, בזמן שליישובי עולים אחרים כן ניתן סיוע. לראובן ברקת, מזכ"ל מפא"י, כתב לנדסמן על שיחה שלו עם ספיר: "ספיר אמר שאנשי העלייה השנייה חזקים כפלדה ותשובתי היתה שגם פלדה מתיישנת ומעלה חלודה". במכתב נוסף ששלח לספיר הוא כתב: "באחת הפגישות אמרת לי שאנשי העלייה השנייה אינם נתפסים לאכזבות. אומר בכל הכנות שהוגדשה הסאה".
בין האתגרים שעמם התמודד לנדסמן הייתה התחרות עם המועצה האזורית גליל עליון, בשר מבשרו, קשה לו במיוחד. המועצה האזורית עברה באותן שנים תהליכי פיתוח מואצים, והקימה מפעלים אזוריים שבהם עבדו רבים מאנשי קרית שמונה. הקרבה בין שתי העיירות גרמה לתחרות קשה על פועלים ותשתיות, ולנדסמן נאלץ להיאבק במועצה האזורית שכוחה והשפעתה היו גדולים בהרבה משלו. המתחים הללו הסבו לו עוגמת נפש.
לנדסמן תואר אמנם כבעל קשרים במפלגה השלטת, אך כשל במימוש ההבטחות שניתנו לו. היו שטענו כי הוא תמים, שכוחו רק בפיו ושאינו נאבק מספיק למען חצור, בשעה שראשי מועצות אחרים משיגים לתושביהם יותר. הפער בין כוונותיו הטובות לחוסר יכולתו להוציאן לפועל הלך והתברר. הקשיים האובייקטיביים, לצד הפער בתפיסות העולם ובסדרי העדיפות שלו ושל התושבים, גרמו לערעור מעמדו הפוליטי והציבורי, בעוד שהוא עצמו חש כי הותירו אותו להתמודד לבד עם קשיי הניהול של העיירה.
במחצית הראשונה של שנות ה-60 התפתח בחצור אקלים פוליטי ורעיוני אחר. בשונה מהימים שבהם שיחרו המקומיים לפתח נציגי הממסד, החלו להישמע אז קולות חדשים: לא רק בעניין האינטרס הכלכלי של העיירה, אלא גם בעניין הזיקה החברתית והתרבותית של ראש המועצה. היו שדרשו להחליף את לנדסמן, הקיבוצניק שאינו גר בחצור.
לנדסמן התקשה באותם ימים להעביר החלטות במועצת העיר, ואמר שאם לא יקבל סיוע מהמפלגה יפרוש לדרכו: "אינני מאמין שימצא בי הכוח לגמור את הקדנציה שלי". לקראת סוף הקדנציה גם ביטא את אכזבתו מהתושבים, באומרו שאם המצב לא ישתנה, "קשה יהיה לי להיפרד מתושבי חצור בלחיצת יד רעים". לדברי בנו, יצחק, "הוא לא סיים את תפקידו בחצור בשמחה". בחגיגות יום ההולדת לאביו אמר יצחק לנדסמן: "נתת להם כל קורטוב של זמן, יכולת וכוח. שבעת מרורים וכפיות טובה, אך לא נרתעת. וכשחשת שהגיע זמנם שלהם לעמוד בכוחות עצמם, קמת וחזרת הביתה". עשר שנות כהונתו כראש מועצת חצור הסתיימו, אם כן, באכזבה הדדית.
למרות היכולות האישית והקשרים שבהם נעזר לנדסמן בעת עבודתו בחצור, קשה להתעלם מהפער הבין-תרבותי, המעמדי והדתי שהיה בינו לבין תושבי העיירה: לפי המונח שטבע קימרלינג, לנדסמן היה "אחוסל" (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי), בעוד שהרוב הגדול של מתיישבי חצור היו עולים מזרחים שהדת היא חלק מהותי מהווייתם, ושהיו רחוקים מתפיסות סוציאליסטיות.
הצנחתו של לנדסמן לתפקיד ראש המועצה, ובעיקר כהונתו הממושכת בתפקיד, סימנו את מערכת היחסים הא-סימטרית בין תושבי חצור לאנשי היישובים הוותיקים שסביבם. כבר בשנים ההן מילאו חברי קיבוצים את התפקידים בעלי הסטטוס בעיירה ובמועצה, כמו מׅינהל, רווחה, הוראה וחינוך, בזמן שתושבי חצור היו במשך שנים רבות הפרולטריון שעבד בענפי המשק הקיבוציים.
בנוסף למתח המעמדי נכח מאוד גם המתח הדתי. הקיבוצים בגליל העליון נטלו חלק פעיל ביצירת התרבות החילונית החדשה בארץ, שאפיינה את רוב האזור עד להקמת יישובי העולים בקרית שמונה וחצור. לנדסמן, שבדומה לרבים מאנשי העלייה השנייה בא מבית דתי, ראה את עצמו כעת כמעין סוכן שינוי של היישוב הוותיק בקרב העלייה החדשה. אך הוא לא כפה את השקפתו החילונית, כי השקפת עולמו הפלורליסטית-ליברלית כיבדה אנשים שבחרו בדרך שונה משלו. בחצור היו לו יחסים קרובים עם הרב דיעי, שהדגיש את יחסו הטוב אליו ולכל אנשי חצור. לנדסמן השתדל לסייע בהקמת בתי כנסת ובהשגת ספרי תורה, ובשיפוץ אתר חוני המעגל המזוהה מאוד עם היישוב ואף ערך שם את חגיגת בר המצווה ל-40 מילדי חצור שהגיעו לגיל מצוות בשנת 1961, שנת הבר מצוה של המדינה מתוך תקוה לחזק את זיקת תושבי חצור למדינה החדשה. בטקס זה הדגיש לנדסמן את חובותיהם הלאומיות של הנערים והנערות בנוסף לדתיות. הוא תמך בניסיון לשוות לחצור אופי ישראלי בעזרת העדפת החינוך הממלכתי ותנועת הנוער העובד והלומד, וקידם שיתופי פעולה אזוריים (שלא התממשו) כמו הקמת אמפיתיאטרון ותיכון מקצועי אזורי משותף. כל זאת בתקווה שהעולים "יותכו בכור ההיתוך", ויקבלו את דמות הצבר הישראלי.
כאמור, למרות ניסיונו העשיר בהקמת יישובים וקרבתו לדמויות מפתח בהנהגה הארצית, לנדסמן לא הצליח לחלץ את חצור מהמצוקה ולהעלותה על דרך המלך. דבר דומה קרה גם בעיירות פיתוח אחרות. התברר שקשריו וניסיונו אינם מספיקים להתמודדות עם אתגריה הייחודיים של עיירת העולים, שאנשיה שונים מאלה שהכיר. התפקיד שנטל על עצמו כראש המועצה המקומית בחצור, היה השונה מזה שהכיר בתפקידיו הקודמים, ואולי היתה זו משימה שנידונה מראש לכישלון.
תגובות לכתבה
יפה ביטון בהצלחה ..זה מרתק..
שמעון סויסה בהצלחה , מסירותך להיסטוריה של חצור מעוררת הערכה וכבוד
Nadav Sarusi שמעון סויסה בהמשך לשיחתנו בנושא "בית מייסדים" . חייב לאתר מקום ולהתחיל להקים.
Nadav Sarusi , בית המייסדים אמור לקום במרכז חצור, אנחנו בתהליך לאישור הבניין
Ora Yosipovich מעורר השראה כל הכבוד!!
Hila Kalderero מדהים
שמעון שמואל הערכתי את הלל לנדסמן מגיע לך כל הכבוד שאת מקדישה לו על פועלו
Michael Kabesa מרתק! , את האוצרת וההיסטוריונית הרשמית של חצור, הזיכרון החי של המקום שלנו
יישר כח,מעניין אם יש מסמכים שמראים את החלוקה של אדמות חצור, שטחים שהיו צריכים להיות בבעלותה של המועצה עבר ליישובים ליד, מסקרן אותי כמה באמת דאגו לאינטרסים והראיה העתידית ליישוב העולים החדש וכמה לאינטרסים של המושבה והקיבוצים ליד.מחכים בשקיקה לעוד פוסטים
תמשיכי להעלות על הכתב את דברי ימי חצור
Iris Ben- Muvchar כתיבה מרשימה....את פשוט אלופה!!!
ימית בנשבת בהצלחהנשמע מרתק במיוחדכמו תמיד מעוררת השראהאלופה!!!!
שולי גואטה שמחה אלופה בהצלחה!❣
איווט לוי שמחה גואטה את מעלה את קרנה של חצור בהעלאת ההיסטוריה והזכרונות המרתקים
תגובות