קטע 35: קולנוע גיל- ה"סינימה פרדיסו" של חצור
- שמחה גואטה בוקובזה
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 7 דקות
סינימה פרדיסו" של חצור – כשהקולנוע היה הרבה יותר מסרט
מאת שמחה גואטה-בוקובזה
היום, 23 באוגוסט 2026, חוזרים להקרין סרטים בחצור הגלילית. הזדמנות נהדרת להיזכר בסיפורו של הקולנוע המקומי – סיפור שנמשך יותר מארבעה עשורים והיה חלק בלתי נפרד מחיי התרבות והקהילה של היישוב.
פעם, הרבה לפני נטפליקס, הטלוויזיה הרב־ערוצית והטלפון החכם, הקולנוע היה אחד המקומות שבהם פגשה חצור את העולם הגדול.
עבור יישוב עולים, שבו אפשרויות התרבות והפנאי היו מצומצמות, הקרנת סרט לא הייתה רק בילוי. היא הייתה יציאה משגרת היום־יום, מקום מפגש קהילתי וחלון לעולמות רחוקים.
ובחצור, לסיפור הזה היו שלוש מערכות.
המערכה הראשונה – סדין לבן ומסרטה שהגיעה מראש פינה
בראשית שנות החמישים, כשחצור א' הייתה עדיין יישוב צעיר ללא מסגרת מוניציפלית, לא היה כאן בית קולנוע. הסרטים הראשונים הוקרנו בצורה מאולתרת בצריף הישן של מועצת הפועלים. התושבים זוכרים סדין לבן ששימש כמסך, ומסרטה וסרט שהגיעו מראש פינה – אפילו על סוס ועגלה.
כבר בינואר 1955 נעשו ניסיונות להקצות מגרש לבית קולנוע של ממש. ב־1956 הופסקו ההקרנות בצריף מטעמי בטיחות, אבל תושבי חצור כבר טעמו את הקסם ורצו קולנוע אמיתי.
המערכה השנייה – קולנוע "גיל" והלב הפועם של העיירה
בישיבה החגיגית הראשונה של המועצה המקומית חצור, באוגוסט 1956, הוכרז כי בחצור יוקם בית קולנוע ביישוב. ב־1958 החלה בנייתו, ובסוף שנות החמישים כבר עמד במרכז העיירה אולם גדול שתוכנן לכ־500 מקומות ישיבה. לימים נודע המקום כקולנוע "גיל".
אבל קולנוע גיל היה הרבה יותר מהאולם ומהמסך.
הוא היה מקום מפגש.
במוצאי שבת הרחבה ליד הקולנוע הייתה מתמלאת באנשים – צעירים שחזרו מהפנימיות, חיילים שחזרו הביתה, משפחות וחברים. אחד מתושבי חצור תיאר את הקולנוע במוצאי שבת במשפט נפלא:
"זה היה כמו חמצן לנשימה."
הילדים חיכו להצגה היומית של ארבע אחר הצהריים. הכרטיס עלה 25 גרוש. בפנים חיכו כיסאות עץ חומים, וכשמישהו זז – לפעמים כל השורה זזה איתו.
ובימים גשומים? יש מי שזוכר את המים שטפטפו מן הגג ואת הצורך במטרייה בתוך האולם.
וכן, גם החולדות הפכו עם השנים לחלק מהפולקלור המקומי. היו מי שנזכרו בחיוך כיצד התרוצצו מעל המושבים, ואחרים טענו שכאשר הפעילו את המזגנים – גם החולדות הצטרפו לחגיגה. חיים חדד ז"ל שיתף אותי בזיכרונותיו מהקולנוע: הוא לקח את החברה שלו דליה בוחבוט לסרט. וכאשר הוא שם עליה את זרועו הוא הבחין בחולדה שרצה לו ממש על היד. אבל מי חשב עליהן כשהאורות כבו והסרט התחיל?
ובהפסקה היה עולם שלם בפני עצמו: הקיוסק של עזיז ויעקוב לוי (שהיו מבעלי המקום),שנוהל על ידי האב אליהו לוי, הגזוז עם הפטל האדום והסודה, ובעיקר עוגת ה"מילפה" שהגיעה במיוחד באוטובוס מטבריה. בסיום הסרט חיכו בחוץ העגלות של סח'קו וציון, עם פיצוחים בתוך נייר עיתון מגולגל בצורת קונוס.
גם האנשים של קולנוע גיל נשארו בזיכרון: קלוד בוחניק – המסריט, הכרטיסן והסדרן, שזכה לכינוי "השריף של הקולנוע"; שמעון לוי, טאז'ה ז"ל, "המקרין האגדי"; 'דובנה' שהיה זה שהדביק את מודעות הפירסום לסרטים ברחבי חצור וכמובן האחים יעקב ועזיז לוי, שהיו מזוהים במשך שנים עם ניהול המקום.
ועל המסך?
עולם ומלואו.
התושבים זוכרים את "הגשר על נהר קוואי", "סנגם", "הבית ברחוב שלוש", "סאלח שבתי", "שני קונילמל", "נורית", "קינג קונג", סרטי ברוס לי וג'יימס בונד.
היו סרטים הודיים וטורקיים, מערבונים, סרטי קראטה וסרטים היסטוריים כמו "עשרת הדיברות" ו"שמשון ודלילה". וביום העצמאות – הסרטים הישראליים קיבלו מקום של כבוד.
ואי אפשר בלי אחד הזיכרונות המשעשעים ביותר: שמואל יעקובי מספר שכאשר הגיעה בסרט סצנת נשיקה או אהבה, היה המקרין מערפל את המסך. הקהל היה פוצח מיד בשריקות מחאה – וכשהתמונה שבה והתבהרה, הסצנה כבר חלפה...
וגם זה קרה... באמצע שנות השישים, עם המהפך הפוליטי בחצור, וכינונה של קואליצית מפדל-חרות, שבה כיהן ראש המועצה מטעם המפד"ל (שמואל דנינו), התלונן הרב דעי עזיזי על כך שהקולנוע גורם לחילול שבת שכן, הקולנוע נפתח בשבת ומוכרים כרטיסים בשעות מוקדמות לפני יציאת השבת.
בראשית שנות ה80, מספר המבקרים בבית קולנוע גיל נדלדל מאוד, בשל הכנסת הטלויזיה לבתים, עד שבית הקולנוע נאלץ לסגור את שעריו.
בשנת 1991, המבנה ש"שימש כבית־קולנוע", נמכר ליזם פרטי, נהרס ובמקומו הוקם מרכז מסחרי ובו חנויות, סניף בנק ואולם שמחות.
המערכה השלישית – הסרטים עוברים להיכל התרבות
עם השנים הסתיים עידן קולנוע גיל הישן, אבל חצור עדיין לא נפרדה מן המסך הגדול.
בראשית שנות ה-90 עברו הקרנות הסרטים אל האודיטוריום של היכל התרבות במתנ"ס, ושם המשיכו תושבי חצור לצפות בסרטים גם בשנות התשעים.
האולם היה חדש יותר, הכיסאות אחרים – אבל המסורת נמשכה עוד כמה שנים, עד שדעכה באמצע שנות התשעים (1993?).
וכך הסתיים פרק שנמשך יותר מארבעים שנה: מסדין לבן בצריף של מועצת הפועלים בחצור א', דרך קולנוע גיל הגדול שבמרכז העיירה, ועד היכל התרבות.
אולי משום כך הזיכרונות מן הקולנוע כל כך חזקים עד היום.
כי קולנוע גיל לא היה רק מקום שבו ראו סרטים.
שם נפגשו, התאהבו, צחקו, שרקו למקרין, שתו גזוז פטל, אכלו מילפה, פיצחו גרעינים וחיכו כל השבוע לסרטים השבועיים ההודיים, התורכיים המערבוניים והישראליים
זה היה ה**"סינימה פרדיסו" של חצור**.
לא תמיד מפואר, לעיתים אפילו מטפטף מהגג – אבל מקומי, קהילתי ובעיקר שלנו. הוא אמנם לא השתווה בממדיו ובפארו לקולנוע שניר המפורסם, שהוקם בשנת 1966 בקריית שמונה הסמוכה, אך קולנוע גיל מילא תפקיד משמעותי בחיי התרבות והפנאי של חצור והותיר חותם עמוק וזיכרונות מכוננים בקרב דורות של תושבים.
נקווה שהמערכה הרביעית שמתחילה ב-23.8.26, המחדשת את הקרנת הסרטים בחצור, תארך לנצח ותשמש אופציה תרבותית מקומית נוספת לסביבה.
הפוסט הזה נכתב בחלקו הגדול מתוך זיכרונותיהם של תושבי חצור והסביבה. אני מודה לכל מי ששיתף אותי בזיכרונות, בסיפורים ובפרטים הקטנים שנשמרו לאורך השנים. בזכות כל עדות כזו אפשר לצרף פיסת זיכרון אחת לאחרת, ולרקום יחד את סיפורה המיוחד של קהילת חצור – סיפור של מקום, של אנשים ושל זיכרון משותף.
יצחק אלמגור אלגבסי מספר על ילדותו בחצור הגלילית.
יצחק סיטבון מספר על הקולנוע הראשון בחצור א'
מעניין אם מישהו יודע מה מקור השם גיל?
תגובות לפוסט "סינימה פרדיסו" של חצור – כשהקולנוע היה הרבה יותר מסרט
מרכז הבילוי של חצור המסריט שמעון לוי ז"ל כינוי היה ט'זה הקיוסק של עזיזי גזוז ועוגת ובחוץ חיכו העגלות של כהן פקה פיצוחים ואפרייט פופקורן וחלקום כינוי רידה ובבלה ז"ל עם הפול חם זכרונות נעימים
בקולנוע גיל זכור לי שהייתי בהצגה במסגרת הגן.
בשנות התשעים שהקרנת הסרטים עברה להיכל התרבות הייתי מתעדכנת בלוחות המודעות ובעיתון ידיעות אחרונות איזה סרט יוקרן במוצאי שבת ושאר ימי השבוע.
עלות הסרט בתחילת שנות התשעים היה 10 ₪.
הסרטים שצפיתי בהם בהיכל התרבות:
אישה יפה
נער שוליים
נוכלת ושמה סו
זוהר ועוד ועוד.....
והסרט האחרון האחרון שהוקרן בהיכל התרבות היה רשימת שינדלר.
זיכרונות יפים
בכיף אגיע לצפות בסרטים בקולנוע החדש
שמחה כדרכה משחזרת את העבר בזכרונות מענגים. הזכרת לי את העבר של שנות ה-50 במושב בו נולדתי-צור משה. גם אצלינו בקיץ הוקרנו סרטים באוויר הפתוח. הבאנו כסאות מהבית בחזית מבנה גן הילדים נמתח סדין לבן ומאחורינו הוצבה המסרטה.אח"כ עברה ההסרטה למבנה גדול ששימש כמחסן וגם אנחנו "זכינו "לצפות בעכברושים שרצו בין יסודות המבנה....והיום נחמד להזכר בימי התום והצנע ,כמה צנועות היו המשאלות להנאה.
שמחה.
אין עלייך.
כל הכבוד,ה פכת לנו את הבטן עם הגעגועים לימי התום והנעורים שלא ישובו עוד.
קלוד עבד קודם עם אדלר בראש פנה כל מוצ"ש היו באים אנשי חצור יושבים ליד האנדרטה קונים גרעינים מאלברט וכל השטח היה מלא בקליפות
סרט בלי ביג'ו לא עבר.היה חלק בלתי נפרד מכל הקרנה
אני שמחה שחוזרים להקרין בחצור לפעמים שיש סרט חדש הייתי צריכה לנסוע לכרמיאל או לראש פינה מקווה שאנשי חצור יגיעו ויפרגנו ותהיי גם מקור לישובים מסביב גם להגיע
הסרט האחרון במתנס היה אבא גנוב 3. במקביל כדאי להזכיר את הסרטים שהיו באנדרטה כל קיץ
גילי צרפתי מתי בדיוק התקיימו סרטים באנדרטה? אחרי היכל התרבות?
שמחה גואטה-בוקובזה בשנות ה90 זה בטוח לא יודע מצי זה התחיל או שווה לשאול את עובדי המתנס הותיקים
אבא שלי ( צביקה גור ...) היה רכז תרבות במתנס בשנותיו היפות אנחנו אז הנוער של חצור זכינו לתרבות סרטים שהכי נחשבו הוקרנו וכמובן הצגות נקום הבילוי שלנו היה המתנס
חצור הגלילית נדב סרוסי
רמי אזרן לאבא שלך יש בהחלט מקום של כבוד בכל הנוגע לתרבות, למתנ״ס ולחצור בכלל.
וואו!! כל הכבוד על העלאת הזכרונות. נהנה לקרוא ולדמיין את ההיסטוריה של חצור
בכול שבת אני ואחיי הינו הולכים את התמונות של הסרטים בקרוב
שמחה אין כמוך, מהנה ומרגש לקרא את הזכרונות הקסומים מהעבר.
כמו כן מברכת על כך שהקרנות הסרטים יחודשו בחצור. אין כל סיבה כי לא יוקרנו סרטים בחצור. ממליצה להנגיש זאת לכולם עי קביעת מחירים נוחים לכולם.
את הקולנוע הקימו חיים אדלר ומשפחת עפרון מראש פינה והאחים עזיז קנו מהם בהמשך את הקולנוע
היה סדרן מראש פינה קראו לו איבה.
אורי אלגריסי אורי אייבה היה הבן של חזן והוא היה הבעלים אחגי שאביו נפטר ולאחר מכן עזב את ראש פינה לאחר שמכר את חלקו בקולנוע
אביגדור זרחיה החצי השני היה של חזן
שמחה גואטה-בוקובזה נכון חזן קנה מעפרון
אביגדור זרחיה נכון. עזיז סיפר לי שבהתחלה הם רכשו את הזיכיון רק לקיוסק ובהמשך הם רכשו 50% מהקולנוע.
מה השם של הבחור הגבוהה ? נדמה לי שהוא היה בן של המשפחה מראש פינה הוא היה גם מקרין וגם תולה את הכרזות והתמונות של הסרטים על מחוץ לקולנוע.
מאת המחבר
זוכרת את כסאות העץ המתקפלים....וגם את הג'וקים שהיו שם התמונות של הסרטים שנתלו מאחורי רשת ברזל ,ההפסקות עם הקיוסק,ההופעות שהיו שם(גם זוכרת את הגשש החיוור...)הצגות לילדים ועוד. איך אומרים אצלנו - יחס'רה כבת חצור לשעבר תמיד כיף להתרפק על העבר הקסום שהיה בישוב
מי זוכר איזה סרט ראשון ראשון הוקרן בהיכל התרבות לאחר שנסגר בית הקולנוע המיתולוגי ?
Eli Danon איזה סרט באמת?
שמחה גואטה-בוקובזה טיפת מזל זאב רווח ז"ל וזהבה בן שתבדה לחיים ארוכים וטובים
בתור ילידת חצור הגלילית, עם משפחה נפלאה שעדיין חיה בחצור ובארץ, הפוסט הזה נגע בי עמוק בלב.
הקולנוע הזה הוא הרבה יותר ממבנה בזיכרון שלי. הוא היה נקודת מפגש, מקום של התכנסות, של אירועים, של אנשים ושל קהילה. הרחבה של חצור, ליד המועצה, ליד לשכת הסעד - כל הפינה הזאת היא חלק בלתי נפרד מנוף הילדות שלי.
ואז אני קוראת את התגובות כאן, רואה את השמות של האנשים, חלקם כל כך מוכרים, ופתאום מתעוררת בי אהבה עצומה למקום שממנו באתי ותחושת שייכות שאי אפשר באמת להסביר במילים.
כמה מדהים שמקום אחד ותמונה אחת יכולים להחזיר אותנו ברגע כל כך הרבה שנים אחורה.
אולי יום אחד, לא רחוק מדי, אזכה לחזור לחצור, להסתובב שוב במקומות האלה ולבקר במקום שבו התחילו כל כך הרבה מהזיכרונות שלי.
חצור תמיד תהיה חלק ממני.
תודה על השיתוף.
איזה זיכרונות ,היו ימים שלא ישובו עוד. תקופת ילדות יפה
כתבת יפה מעניין ומרתק
בילדותי רכשנו כרטיס בעשר אגורות ולאחר מכן 25 אגורות
שמחה יקירה
איזה כיף שיש אותך
להחזיר אותנו לזיכרונות יפים ונעלמים
אשרייך
אוהבת
זכירונות נעימים של תקופה יפה
התמונות מרגשות זורקות אותך לימים היפים ההם
זוכרת כילדה שהביאו את הגשש החיוור להופיע
סקירה מרגשת
יחסרה. היסטוריה
מרגש
תגובות