קטע 7: 'חלוצים דיאלנא'

'חלוצים דיאלנא'[1] 

מאת שמחה גואטה-בוקובזה

השיח המחקרי בעשורים האחרונים מבקש להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מחלקם של מאות אלפי יהודי ארצות האסלם שעזבו לא אחת חיים נוחים, נכסים ומעמד חברתי יציב כדי להגיע לארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם. הם הגיעו למדינה שמנהיגותה ייעדה להם תפקיד שולי בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, כאשר נטל ההתיישבות בכלל וההתיישבות בפריפריה בפרט, לא התחלקו שווה בין כל קבוצות העולים.

שיח זה מבקש להצביע על תרומת עליית יהודי ארצות האסלם כבעלת ערך שאיפשרה למעשה את הגשמת מטרותיה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תוכניות אלה שנבעו משיקולים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ואידיאולוגיים, כללו יישוב אזורי הספר הישראלי וקידום חזון 'פיזור האוכלוסין', שלא הוגשם על ידי האוכלוסייה הוותיקה. עולי העלייה הגדולה הקימו יישובים בצפון ובדרום והתמודדו עם אתגרים גיאוגרפיים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים וביטחוניים. בפועל הם יישבו את המקומות אליהם נשלחו למטרות ביטחוניות והתיישבותיות שהן חלק משמעותי ממטרות הציונות. המתיישבים, שבעבודה יום ־ יומית קשה, סללו כבישים, ייערו את ההרים, בנו שיכונים ובתים, עיצבו את גבולות המדינה ואת קהילותיהם, קיבלו על עצמם את המשימות ההתיישבותיות לאורך גבול המדינה כברירית גורל ורבים מהם מצאו את עצמם 'חלוצים בעל כורחם' בעיירות פיתוח ובמושבים שהוקמו במקומות נידחים.

בשל תלותם הרבה של העולים במשאבי המדינה, הם הופנו להקים יישובים חדשים בעיקר בפריפריה הצפונית והדרומית, ולעיתים אף במניפולטיביות ורמייה. אותם עולים שלא זכו להיכלל בנרטיב הציוני הקלאסי, לא זכו גם להכרה בספרות המחקר, ונותרו במחוזות הרגש והזיכרון של אותם מתיישבי העלייה הגדולה של שנות החמישים, והפכו ל'חלוצים נשכחים'. כך נשלל מהם גם הון תרבותי שעשוי היה להקנות לדור השני והשלישי בעיירות הפיתוח תודעה של גאווה ותחושת שייכות לחברה הישראלית.

חלק זה נשען על סיפורים שלרוב דובבו על ידי המתיישבים בעצמם, ויש לכך חשיבות מרובה מאחר שהעדויות בארכיונים ובעיתונות מתייחסים למקרים כאלה לעיתים רחוקות. חשיבות העלאת הסיפורים, הדמויות והגיבורים המקומיים של התקופה הזו יש בהם לא רק  תרומה להיסטוריוגרפיה המזרחית ולשיקום ההון הסימבולי במשאבי הזיכרון עבור יוצאי ארצות האסלם שתרבותם חוותם שבר. נכסי זיכרון אלה מהווים גם משאב חשוב עבור ההבניה המלאה של החברה הישראלית כמכלול של קורפוס תרבותי כולל. העיסוק המחקרי עשוי לשנות את המטוטלת ולהעביר את תרומתם של יוצאי ארצות האסלם מהשוליים למרכז, ובכך למלא את החלל שנוצר של מורשת וזהות בפריפריה. קהילה בונה את המורשת שלה בעזרת סיפורי החלוצים שלה, והמורשת של הקהילה היא משאב רב חשיבות לחוסן ולהון התרבותי שהיא מעניקה לתושביה ולצאצאיה.[2] בלי סיפורם של הנשכחים  בזיכרון הקולקטיבי, לא תהיה ההיסטוריה שלמה, והסיפור צריך להיות מסופר באופן שכולם מוצאים בו חלק. השמעת הקול של כל אותם סיפורי המייסדים המושתקים והמשמעותיים, חשובה מאוד לתיאור המציאות מזווית ראייה נוספת ומוסיפה נדבך חשוב לבניית הפסיפס המורכב המעצב את הזיכרון ההיסטורי לתמונה לכידה וכוללת של כלל החברה הישראלית.

הנרטיב של חצור שיכול להצטייר מסיפורים וביוגרפיות אלה, יכול לבטא באמת את הנרטיב הסובייקטיבי של תושבי המקום, שלרוב אינו משתקף בקרב הציבור הרחב. הגישה ההיסטורית שהתפתחה בעולם ובארץ, מעניקה מקום לקשת רחבה ומגוונת של נרטיבים, ויש בסיפורי החיים שלוקטו במחקר זה, הצעה לנראטיב היסטורי אחר שדרכו יש לראות את סיפור הקמת חצור, כדוגמא ליישובי ספר אחרים. בחצור מצאתי לא מעט תושבים שמרגישים גאווה בסיפור האישי והמקומי שלהם.

אופיר קבילו, בן לאחת המשפחות המייסדות בחצור בשנות החמישים, תיעד בספר משפחתי את קורות משפחתו בעלייה הגדולה ואת הגעתם לחצור. בין שאר הדברים שכתב הוא התייחס גם לתרומתם של תושבי חצור למדינה:

 'אנחנו צריכים להאדיר את המפעל העצום של ההתיישבות שנשאו על כתפיהם הורינו, אחינו ואחיותינו מהעלייה החדשה ואת התרומה העצומה למדינה ולתקומת ישראל וחיזוק הביטחון [...]. את דור המעברות אנו צריכים לצייר לא כעלובי חיים שסבלו, אלא כחלוצים שעזבו הכל מאחוריהם ובאו להגשים את החלום הציוני. מדובר בהתרחשות לאומית בעלת חשיבות, יוקרה והערכה. הם היו חלק ממימוש המפעל הציוני. הנרטיב שלהם נעלם בנרטיב הציוני המוכר. הם אחזו בקרקע, עבדו בעבודות דחק, בשיקום מטעים, בהכשרת קרקעות, בסלילת כבישים, בבניית בתים, בחפירות ארכיאולוגיות ובעבודות פיתוח סביב שיכוני עולים בסמוך לגבולות. הם הקימו משפחות לתפארת, גייסו ילדים לצבא. וכיום הילדים והנכדים שלהם תורמים תרומה משמעותית לחברה הישראלית בחינוך, בביטחון בכלכלה'.

אופיר הוא דוגמא לצאצא של אחת המשפחות המייסדות שכבר לא מתגורר בחצור, אולם שואב את כוחותיו מילדותו בחצור: 'הגם שאני גר במרכז, אני מהפריפריה. המשפחה, החברים, המקום הזה שגדלתי בו, כולם הטעינו אותי בערכים ובאהבת אדם באשר הוא אדם. בתי הכנסת בחצור, חוני המעגל, מגרש הכדורגל, החורשה, בתי הספר שבהם למדתי. המקומות האלה הם חלק ממני, הם מי שאני ושם התעצבה דמותי. ליבי עדיין שם'.

קולו של קבילו מבטא את אחד הכוחות הטמונים בתושבי חצור, וזה תחושת השייכות העצומה שקיימת בתושבי חצור ליישוב, גם באלה שעזבו את היישוב לפני שנים רבות. בנוסף לכך הוא מבטא את הפער העצום שבין 'מחוזות אהובים לתיוג שלילי', המאפיין רבים מתושבי עיירות הפיתוח ככלל.[3] חלק לא מבוטל מתושבי חצור טוענים כיום שגם עם על החסך שהיה להם מבחינה חומרית, תקופת הילדות זכורה להם כתקופה מופלאה של לכידות ושותפות גורל.

בין הערכים המשותפים שעליהם אני יכולה להצביע ככאלה שתושבי חצור מייחסים לעצמם הם: לכידות חברתית, קהילה תומכת, נתינה ללא גבולות, קבלת המציאות כגורל מבלי להתלונן, אוכלוסייה שעל אף המחסור והעוני יצרה קהילה אנושית, שכנות טובה וערבות הדדית, קהילתיות מחבקת ותומכת ובלוקאל פטריוטיזם של התושבים.[4] וגם אלה שמודעים להתפתחותה האיטית של חצור בייחס ליישובים אחרים מצהירים בקול כי 'תחושת הבית' אותה הם חשים במקום הנובעת מהיעדר פערים מעמדיים בין התושבים, העזרה ההדדית והאכפתיות בעת צרה ובשמחה, עדיפה בעיניהם על קידמה ופיתוח שבהם קיימים לרוב יחסי ניכור וזרות. בחלק מהמקרים מופיעה גם ההתייחסות לכך שבקרב תושבי המקום ישנה 'בעיין השלמה וקבלה תמימה ופשוטה של המציאות ולא נלחמים במציאות לשנותה'.

בראיונות הרבים שקיימתי עם וותיקי חצור, התגלה לא פעם, הפער שקיים בין איך שהשיח האקדמי והציבורי מתאר את הפניית עולי צפון אפריקה לפריפריה, כמהלך מניפולטיבי שנבע מצרכי המדינה שלא דאגה לתנאים בסיסיים כמו תשתיות, חינוך ותעסוקה, לבין החוויה הסובייקטיבית החיובית שאותה חוו ותיארו המרואיינים. לרוב סיפרו המייסדים כי הם אוהבים את חצור, והרגישו גאווה בתרומה שלהם להתיישבות בארץ. תושבים רבים לא רואים את עצמם ככאלה שנותקו בברוטליות מתרבותם היהודית-ערבית ולא רואים את עצמם כקורבנותיה המרכזיים של האידיאולוגיה הציונית. בניגוד לחוקרים הנוטים לדבר בשמם, רוב המייסדים מתייחסים לפועלם כחלק מסיפור השיבה לארץ האבות עליה חלמו בילדותם והם מממשים את החזון בפועל.

אחד ההסברים מדבר על 'תודעה כוזבת' של העולים, שבעניי זה הסבר מקומם ולא ליברלי, המתיימר לדבר בשמם של העולים-מהגרים ולדעת טוב מהם, מה נכון עבורם ומהם צריכים להרגיש. אני סבורה שההסבר לפער הזה הוא בכך, שאותם עולים הרגישו זכות גדולה להתיישב בארץ שעליה חלמו. וכשזכו לאחר שנים רבות של ניתוק ממנה, לממש את חלומם, לא עלה בדעתם להשמיץ או להתלונן, למרות שהיו להם סיבות טובות לכך לאור האפליה שהיתה נהוגה בינם לבין העולים שהגיעו מאירופה. ייתכן מאוד שגם אותה 'אדישות' וקבלת המציאות כפי שהיא ללא רצון לנהל מאבקים על מנת לשנותה, גם יכולה להסביר את הפער. וייתכן שלמובלעות שהתפתחה בחצור יש גם חלק במאפיין זה. במקביל, אותם מרואיינים תובעים את עלבונם על ייצוגים סטראוטיפים של האחרים כלפיהם ותובעים את זהותם כפי שהם רואים אותה.

אהרון כהן בן העיירה שדרות שהיה שותף ליצירת הסרט 'החלוצים' המציג נרטיב שונה לגבי הקמת עיירת הפיתוח שדרות (יחד עם סיגלית בנאי), המסופר כסיפור היסטורי לראשונה בקולם של החלוצים עצמם, טוען כי במבט ממרחק הזמן, ניתן לומר כי סיפורן של הקמת עיירות הפיתוח הוא סיפור דיאלקטי, שאפשר לראות בו סיפור הצלחה גדולה, ובו בזמן לראות אותו ככישלון גדול. או כדברי המשורר חסן רעי 'והיה טוב גם כשהיה רע'.

[1] קרדיט למשה קקון

[2] יוטיוב אמיר גולדשטיין

[3] פנינה מוצפי האלר. גיגי מוטי

[4] שמעון סוויסה, ראש המועצה בחצור הגלילית (2024-2008)