קטע 33: מננה- הפמיניסטית של חצור
- שמחה גואטה בוקובזה
- 16 בפבר׳
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 23 ביולי
מננה בוכבזה
מאת שמחה גואטה בוקובזה
אמש הלכה לעולמה מננה בוקובזה (גילוי נאות, קרובת משפחה),
במקרה או שלא, ביום שצוין כיום האישה הבינלאומי.
מננה מכילה את כל המרכיבים שהופכים אישה כמותה לראויה לכך
שיוקדש יום זה עבורה.
היא נולדה בגבס שבטוניסיה ועלתה לארץ באמצע שנות החמישים
ונשלחה עם משפחתה להתגורר בחצור.
היא השתתפה בפרויקט הוראת השפה למבוגרים והתגלתה ככישרון גדול.
הסביבה החיצונית לחצור גילתה בה התעניינות רבה, ונעשו עליה מספר פעמים סרטים וכתבות עיתונאיות שתיעדו את התהליך שעברה.
היא ידעה לספר סיפור, וריתקה את השומעים אותה בתיאורים צבעוניים בחלקם גם דמיוניים.
בארכיון נשיא המדינה יצחק נבון שמורות עשרות מחברות המתעדות התכתבות ארוכת שנים עם נשיא המדינה. במחברות אלה ניסחה מננה מחשבות, שירים, סיפורים ותובנות.
במתח הזה שבין הטיפול היומיומי בבית ובמשפחה כפי שהורגלה והרגילה את המשפחה, לבין הדרך החדשה שבה רצתה ללכת שגרמה לה להיעדר מהבית כתבה "מטרתי היא שהלימודים ישנו את אישיותי לטובה"
מננה הסבירה את הצלחתה בלימודים בכך שלא התביישה לשאול ורצתה לדעת הכל. או במילותיה "עדיף לומר פעם אחת אני לא יודעת, מאשר לא לדעת תמיד"
באחת המחברות היא שואלת את הנשיא אותו הקפידה לכנות 'כבוד הנשיא':
"כבוד הנשיא, איך אפשר לרכוש קצת השכלה
מבלי להתרחק מהחברה?
"הרי למען הצלחת לימודים
דרושים שני גורמים:
עידוד ובדידות
וכפי שידוע לכולנו, מי שנכנע לבדידות,
נגזלת ממנו הידידות
ואז מאין אפשר להשיג עידוד?
אבל אל דאגה, תהליך הנורמליזציה
שבין החיים היומיומיים והלימודים
לימדו אותי איך להסתדר"
והיא ידעה להסתדר
מננה היא דוגמא לאשה פמיניסטית למרות שהיא לא עונה לפרופיל הפמיניסטי הקלאסי.
יהי זכרה ברוך!!!
תגובות בפייסבוק מננה
נטלי שטרן:
תמצית הפמיניזם בעיניי.
זו התמונה שצריכה להתנוסס כדגל ביום האישה
הלוואי שלכולנו יהיו שוויון זכויות, שוויון הזדמנויות , בלי משוא פנים, בלי דעות קדומות
ואני רוצה לשבח את
שמחה גואטה
על הפרוייקט החשוב שלה בדרך לדוקטורט.
כבוד למננה. היתה תלמידתי בפיסול קרמי ,בתל-חי לפני מיליון שנה. אישיות מדהימה
יהי זכרה ברוך, זוכרת אותה מילדות, בעיקר מחג פורים, התחפושות המקוריות שהייתה עושה שזיכו את ילדיה תמיד במקום הראשון
במסגרת עבודתי הכרתי אישה מיוחדת בעלת אינטליגנציה תענוג היה לשמוע אותה בעברית רהוטה יהי זכרה ברוך מנוחתה בגן עדן
אישה מדהימה שתיזכר לטוב .
ייחודית , בעלת עוצמה אישית עצומה להצליח ,בזכות עקשנותה ורצונה להוכיח שאפשר להצליח למרות הקשיים והמגבלות, ובמיוחד ללמוד את השפה העברית מהבסיס( קרוא וכתוב).
בילדותינו הייתה סמל ודוגמא לנשים בתקופת סוף שנות השישים והשבעים ,
זכור לי היטב הערב שני שלישי של ממלחמת ששת הימים תקופה שבה התנדבתי כילד למפקדה הצבאית בחצור כמתנדב ובבקשה של אחד מהמפקדים הצטרפתי לצוות האמבולנס ללוות את מננה שהייתה בצירי לידה לביה״ח בצפת כשכול האזור היה תחת ההפגזות של הסורים על מורדות הרי צפת, שבו ילדה את בנה טיראן. שם שציין את יום פתיחת מייצרי טיראן.
יהי זיכרה ברוך.
שמה ואישיותה של מננה היו לדוגמא לנשים באשר הן. אחותי, מינה ז"ל, בתמונה מימין, ליוותה את מננה בדרכיה שהיו ציון דרך בחצור הגלילית ובארץ כולה.
זוכרת בתור ילדה את מננה ז"ל, אימי מינה רוטנברג ז"ל ליוותה אותה כעובדת קהילתית בישוב, ומופיעה איתה בתמונה למעלה מצד ימין ...אישה יקרה..
יהי זכרה ברוך..
ברוך דיין אמת . אישה עם אישיות מדהימה אמא למופת נעימה וכבודה .
מננה-את היית גדולה מהחיים,,,,יהי זכרך ברוך,
תודה שמחה שבזכותך אנחנו לומדים על אישיותם של מקימי חצור הגלילית יישר כח
כמה יפה כתבת... יהי זכרה ברוך
שמחה יקירה תודה על כתיבתך, כל מילה נכונה!
יהי זכרה ברוך
תודה רבה לך על כל הסיפורים מאחורי מקימי המדינה וחצור הגלילית הוצאת סיפורם האישי לאור רק מעצים את גדולתם ואת פריצת דרכם מול כל הקשיים והמסוכות שנקרו בדרכם
ת.נ.צ.ב.ה אמן
את פשוט מרשימה בכתיבתך!!!
ת,נ,צ,ב,ה,
שכנה ואשה משכמה ומעלה,
אחרי 48 שנה שעזבתי את חצור עדיין אני זוכר את הטעם והריח שהייתה מכינה לי כשהגעתי לחופשה מהצבא,
הייתה כמו אחות לאימי וכמו אמא שנייה ,
גידלה משפחה לתפארת ,
כאב גדול וצער ,
תנחמו מהשמיים משפחה יקרה,
זכורה לי בטוב וחסד, באותם ימים בהם היינו בצל עמוק אצל הרשויות, שלא מנע משמחת הילדות שלנו, נמצאה דמות מתוכנו דמות תורנית ומחמדית שטופחה אצל הרשויות כדי לרכך את תחושת האשם שקיננה בהן שותף לצער באובדנה שכן היא מסמלת תקופה מרתקת על אורותיה וצלליה
שמחה אחותי היקרה כתבת כמו תמיד מרגש ומעניין.יישר כח..יהי זכרה ברוך של מננה.
תמי עייש
הנשיא נבון בביקור בביתם של מננה ופרג'י התמונה תלויה במועצה וערכו סרט שמתאר את שיגרת היום שלהם יוסף חיים בוקובזה
יוסף חיים בוקובזה
נתחיל מהסוף:
מאז שנות התשעים של המאה הקודמת כל סטודנט/ית ללימודי עבודה סוציאלית בישראל חייב להשתתף בקורס עבודה מעשית בקרב הקהילה. יסודות הקורס ועיקרי תכנית הפעלת הסטודנטים בקרב הקהילה נבנו עפ״י מודל הפעולה שהתוותה אימא שתח׳ מראשה ומניסיון החיים שלה, במסגרת עבודתה כעובדת קהילתית בלשכת הרווחה בחצור.
וכעת אחזור להתחלה, היינו, ממה שאני זוכר (ומן הסתם שאחותי הבכורה מזל אוזן תוכל להרחיב על התקופה שקדמה לכך):
הניצנים לטוב לבה וגמילות החסדים וטוהר ונועם הליכותיה הנדירים - אות ומופת וסמל ודוגמא לאלטרואיזם צרוף ומושלם - של אימא שתח׳ באו לידי ביטוי כבר בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת עת קיבלה היא (גם אם בכאב חד ועצום ובבכי חרישי) בהכנעה ובהשלמה מוחלטת את התקיפה באולר והפגיעה בעיני הימנית שחוויתי, בהיותי בן 5, ע״י בנם של שכנינו (הגדול ממני בכשלוש שנים ושמעולם לא הכרתיו או פגשתי בו קודם לכן) -ושכתוצאה ממנה התעוורתי בעיני.
לא רק שהוריי, ואימא בעיקר, לא נטרו כל טינה לילד הפוגע או למשפחתו (ושלא לדבר על העדרו של אף בדל מחשבה להגשת תביעת פיצויים או חלילה הגשת תלונה המשטרה, כשבהמשך ובאופן הכי טבעי נהגתי אף אני כך), אלא שברוב תבונתה ותושייתה אמי דאגה להחדיר לתודעתי ולתודעת המשפחה כולה שאנו צריכים ״להודות לקדוש ברוך הוא״ על קרות והתרחשות החבלה - וזאת מהטעם שקודם להתרחשותה הייתי תינוק ועולל וילד רך בשנים לא בריא הנזקק לאשפוזים רבים ותכופים בעוד שבעקבות ומאז הפגיעה פסקו לחלוטין העוויתות, ההתכווצויות וקשיי הנשימה החריפים מהם סבלתי ....
משנות השישים עבור דרך שנות השבעים וכלה באמצעותם של שנות השמונים ביתנו המה מכלות קשות יום ומחוסרות אמצעים שנכנסו מהוססות ודהויות ויצאו זוהרות, יפות ועם פנים מוארות.
אימא אהבה לארח באופן יוצא דופן ממש. עד כדי כך הייתה חיבתה להכניס אורחים עזה שזה היה לנו, בניה ובנותיה אך טבעי להזמין אלינו הבייתה חברות וחברים. האווירה הנעימה והמטעמים (אחחח התבשילים ...) עשו את שלהם וקרה שלא פעם (ולא פעמיים ואף לא שלוש) חלק מהם נעשו מעין אחים מאומצים שלנו. כך קרה עם העולה החדש (נח טלגאוקר) שעלה עם אביו האלמן מהודו ושהה בביתנו מדי יום ביומו לאחר הלימודים וכמונו משחק ומשתעשע ומתיישב לאכול עמנו כשלעת ערב אימא הייתה מוסרת בידו צלחת אוכל חמה ומזינה עבור אביו.
בדומה אף לי יצא להזמין לשבת את בן כתתי מלימודי בכיתה י׳ בישיבה התיכונית (בכפר הראה הידועה גם בכינויה ״אם ישיבות בני עקיבא״) בשם שאול גלברד שעלה לארץ מאורוגוואי בגפו - ומאז אותה השבת חזר והגיע (יחד עמי) כל שבת חופשית (אחת לשלושה שבועות) ואף כל חג וכל חופשה ולרבות בשני חודשי החופש הגדול עד לגיוסו לצהל (השנה שבה הוריו עלו ארצה).
ועוד הייתי מאריך ומונה את אינספור מעשי החסד המופלאים - שאת כולם עשתה אימא הרחק מעין רואה ובאהבה ובחדוה ובמסירות שאין להם אח ורע - אלא שאין זה המקום והשעה ....
לסיום אזכיר כישרונותיה האמנותיים של אמי שהודות להם זכינו (אחיותיי ואחיי) משך שנים רבות במקום הראשון בתחרות התחפושות הידועות (בביהס חוני המעגל). מה שהכי הכי הרשים את חבר השופטים זה האקטואליצזיה, היינו, התחפשותנו לאסטרונאוטים כשלצדנו החללית ״אפולו 11״, או לחיילי סיירת מטכל ששחררו את מטוס הנוסעים החטוף ״סבנה״ ועוד ועוד ...
יהי רצון שמעשיהם וגמילות חסדיהם של אימא ואבא, פריזה בן סברה ומננה בת סווירה, הסובלים מקשיי ומחלות זקנה רבים מספור, ישמשו עלי מרפא ומזור וארוכה להחלימם ולרפאותם. אמן ואמן.
שולה אסבן
יוסף חיים בוקובזה קראתי את מה שכתבת בשקיקה רבה, הצלחת לגרום לי לדמוע כי ממש הצפת לי זכרונות מהילדות, בריאות ואריכות ימים להוריך היקרים.
יצחק עמר
מננה לאחר סיום קורס עברית קרוא וכתוב עם הנשיא יצחק נבון בשנות השמונים
תגובות